על הצלחה, כישלון וכוס התה
מחבר: דניאל יחזקאלי
מה מגדיר עבורנו כישלון? למה אנחנו נמנעים ממנו? מהו ערכו? איך אפשר להפוך אותו לאחד מחברינו הטובים ביותר? קראו את המאמר ותגלו.
תחושת אי הצלחה
בעת למידה אנו עוברים תהליכים איטרטיביים של פענוח החומר (להעמקה בנושא אתם מוזמנים לקרוא את המאמר שלי "ידיעה לעומת למידה- בעיית הרועה העיוור"). במסגרת אותם תהליכים, אנו עוסקים בנושא הנלמד ממגוון זוויות ומנסים לבחון את הדרך בה הוא מתנהג. כאשר אנחנו נתקלים באתגר בפענוח, עשויה להיווצר אצלנו תחושה של "אי הצלחה" או "כשלון".
הקשר בין תקלות בפענוח מידע - או בעיכובים נתפסים ברכישת כישורים - לבין תחושת כישלון מובן למדי. עם זאת, הפרשנות שלנו לאותו כישלון היא שמונעת מאיתנו למצות את הפוטנציאל הגלום בנו.
הפכים? לא ממש
באופן אינטואיטיבי, כאשר תשאלו את מרבית האנשים מהו ההיפך מהצלחה, הם יענו לכם שההיפך מהצלחה הוא כישלון. עם זאת, יש כשל לוגי חריף בתפיסה זו. מקור הכשל הוא בדרך שבה התפתחות נתפסת בעינינו. למשל, כאשר אדם עובד על הכושר שלו, אין עקומה לינארית בשיפור הנראה לעין ביכולותיו. הוא אכן מתקדם בכל ריצה, גם אם זה באחוז יחיד של יכולת. רק בנקודות שרירותיות של מסה קריטית השיפור נראה לעין, אך עובדתית הוא מתקיים במצב בלתי נתפס לאורך כל הדרך.
התפתחות לא מתרחשת בין לילה ובאופן קיצוני, ובמרבית הזמן אין ביכולתנו להבין רעיון וליישם אותו בדרך אידיאלית באופן מיידי. האם זה אומר שרעיון זה אינו טוב? האם זה אומר שאנחנו לא טובים? אולי ניתן למסגר את התהליך כולו בצורה אחרת שתאפשר לנו למנף את המתנה שכישלון יכול לתת לנו.
מערכת היחסים בין הצלחה לכישלון אינה מערכת יחסים של הפכים. אם כבר, מערכת יחסים זו דומה יותר למערכת היחסים של כוס תה ושל מים רותחים. אין שום יכולת להשיג את הראשון מבלי השני, וככל שמסת הראשון גדולה יותר, כך יש יכולת לייצר יותר מן השני.
אף אחד לא רוצה לשתות כוס מים רותחים
תחושת התסכול שאני חווים בזמן כישלון היא מובנת. אף אחד לא אוהב לשתות כוס של מים רותחים. עם זאת, הפתרון לכך אינו הימנעות מכישלון. בעוד שכוס מים רותחים אינה אטרקטיבית לשתייה, היא סביבה מצוינת לפיזור ולמיצוי הפוטנציאל הטמון בתיון. אם כך, מהו התיון שלנו במצב זה? בשתי מילים: מסקנות מקדמות.
מסקנות מקדמות ומסקנות לא מקדמות
מסקנה מקדמת היא מסקנה שממנה ניתן ללמוד איך לשנות את פעולתנו בניסיון הבא. עלינו לקחת בחשבון את כל הנסיבות שביכולתנו לעצב ואת כל הלקחים שניתן להפיק- כי שם מצויה ההתקדמות האמיתית. לעיתים נתפתה לחשוב שביקורת עצמית אגרסיבית היא תחליף הולם להסקת מסקנות, אך בפועל היא לא תמיד מאפשרת למידה. במקום זה, היא פותרת אותנו מאחריות.
אם החלטתי לכתוב מאמר ביום ראשון בשעה שלוש בצהריים, אך בזמן אמת התיישבתי ולא הצלחתי להתחיל לכתוב, ניתן להניח שאחווה תחושת כישלון או אי-הצלחה. במצב כזה בידי כוס מים רותחים, וקופסת התיונים מונחת על המדף. אם המסקנה שבחרתי להפיק מן האירוע היא שאני "עצלן", פטרתי את עצמי מאחריות וגזלתי מעצמי את ההזדמנות להושיט יד אל התיון ולהפיק מן המים כוס תה. הפוטנציאל החבוי היה מונח מולי, ובחרתי ללכת בכיוון ההפוך. לעומת זאת, אם הייתי בוחר לבחון את המרכיבים השונים בסיטואציה, יכולתי להפיק מסקנות מקדמות.
כדי לוודא שמצבנו נבחן כראוי, ישנן שאלות שיכולות לכוון אותנו:
-
בחינת המתודה: האם בדרך שבה פעלתי היה גורם מעכב? אילו שיטות אחרות יכולות להעניק לי יתרון בניסיון הבא? לדוגמה, אם בחרתי לכתוב מאמר באמצעות הקלדה במחשב ועל ידי מיפוי המאמר טרם הכתיבה, אולי כדאי לי לנסות לכתוב בכתב יד או לעבוד בטכניקה של כתיבה אסוציאטיבית.
-
בחינת הבנת הנושא: האם אני מבין את הפעולה שביקשתי לבצע? לדוגמה: האם ביכולתי להסביר את הפעולה ואת הדרך בה היא מתרחשת לילד בן 5? אם ההבנה שלי מאפשרת הסברה ברמה גבוהה, ניתן להניח שהיא מספיקה לביצוע הפעולה.
-
בחינת התזמון: האם התזמון שבחרתי לביצוע הפעולה הכיל מכשול? לדוגמה, בחירה בפעולה שדורשת ערנות אחרי ארוחת צהריים גדולה, לא בהכרח תומכת את המטרה שהצבנו לעצמנו.
-
בחינת המיקום: יש סיבה שהתקבע הביטוי "משנה מקום, משנה מזל". כיוון שאנחנו בעלי חיים המושפעים נוירולוגית ממגוון רחב של מידע חושי, שינוי מיקום יכול להיות אפקטיבי במיוחד ביצירת הבדלים בביצוע מטלה. הקצאה של מרחב ייעודי בבית לפעולות מסוימות אף יכול לסייע לנו בפיתוח הרגלים חדשים, כל עוד יש תאימות בין תגובת המוח שלנו למרחב לבין מה שנדרש נוירולוגית עבור הפעולה.
-
היוועצות עם בעלי ניסיון: אנשים הופכים למומחים בתחומם דרך התמודדות עם כשלונות מרובים בסיטואציות שונות. פנייה לאנשים בעלי ניסיון (באופן מכבד ולגיטימי) יכולה לאפשר לכם להפיק את המיטב מכשלון שאת מקורו קשה לכם לזהות. זהו הכוח האמיתי הטמון בלמידה, בין אם באופן פרטי ובין אם במוסד. היכולת להשתמש במצבור יקר ערך של תיונים שאספו מומחים לאורך השנים הוא דבר שיש לנצל ולגלות בחדוות למידה (עוד על כך תוכלו לקרוא במאמר "איך מטפחים סקרנות יזומה" ובמאמר "ידיעה ולמידה- בעיית הרועה העיוור").
-
בחינת המרשתת: בעוד שמדובר בקלישאה בימינו, חיפוש גוגל פשוט יכול לפקוח את עינינו באמצעות ריכוז עדויות חסר תקדים של חוויות שעברו אנשים אחרים. אם נתקלנו בבעיה, הסבירות היא שאנחנו לא הראשונים ושיש מגוון של הצעות באינטרנט מאנשים שחוו אתגרים דומים. חשוב לגשת לכלי זה בחשיבה ביקורתית ולא ליפול למלכודות של "מוטיבציה" או מכירה של אשליות, אך לא ניתן להמעיט בערכו של מאגר המידע הגדול בהיסטוריה.
ומה אם לא מצאנו מסקנות מקדמות?
היה ולאחר מערך הבדיקות המלא אנו מגיעים למסקנה שאין לנו שליטה על המתרחש, גם זה שיעור חשוב. בשלב זה ראוי לפנות לתפילת האלכוהוליסט האנונימי - "תן לי את הכוח לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות, לשנות את מה שביכולתי לשנות, ואת התבונה להבחין בין שניהם".
כיצורים לומדים, ראוי שנרדוף אחר כשלונות בהתרגשות. הדרך לעשות זאת מבלי להישאר עם התחושה המחליאה של שתיית מים רוחים (או תחושת אי-הצלחה), היא לוודא שבידינו התיון שמאפשר לנו ליצור כוס תה. הצלחה מורכבת מסדרה של מסקנות, שלא ניתן להסיק בדרך אחרת מלבד כשלון.
אם כישלון אינו ההפך מהצלחה, אלא גורם הכרחי עבורה, מהו ההיפך? סטגנציה וסטטיות. ההימנעות מיכשלון משאירה אותנו במצב סטטי, ובעוד שלפעמים אנו מצדיקים אותה דרך השימוש במילים כמו "פרפקציוניזם", לרוב מדובר בחשש מכישלון ותו לא. סטגנציה אינה מצב ניטרלי של הישארות במקום. יש לה נטייה להפוך למרחב מחייה של ריקבון וטפילים.
אם נשוב אל מטאפורת כוס התה שלנו, ניתן לומר שכוס מים רותחים שעזבנו בצד ולא הפקנו ממנה תה (באמצעות מסקנות מקדמות) תמשיך לעמוד על השיש, מבלי שישתו ממנה או יגעו בה. מים עומדים מושכים יתושים, ואין דרך טובה יותר ליצור מצבים כאלה מאשר להשאיר מים מחוץ לטווח הראייה שלנו. בעוד שהחשש מובן, יש לזכור שהדרך להפוך כישלון לאירוע בונה וחיובי היא לאתר את התיון.
היכשלו בגדול ולעיתים קרובות. ודאו שאתם סוחטים כל תיון עד תום, ובחנו את ההתקדמות שלכם דרך מבט על המשך התנועה שלכם בדרך הארוכה, לא על תוצאות שרירותיות בטווח הקצר.